<h1>הפרדס לרש"י ליקוטים</h1>
<h2>דף ה.</h2>
וששאלתם, מי שנשבע שלא לדבר עם חבירו מהו לכתוב לו דברים בכתב. כך ראינו שמותר לכתוב כל הדברים שבלבו ואין בזה חשש. אבל אסור ליתן שלום בחבורה שהוא בתוכה, אלא אם כן אומר שלום עליכם רבותי חוץ מפלוני, שכך עולם.
<h2>דף ח.</h2>
וששאלתם מי שנשבע שלא לעשות דבר שהוא מושבע עליו מהר סיני ואומר שוגג הייתי. כך ראינו, כי כל הנשבע שלא לעשות מצוה או שיעבור עבירה, זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכת מרדות ועל שגגתה פטור. וזה שאמר שוגג הייתי דינו מסור לשמים אם רוצה להוציא את עצמו מידי מכות. ואם יש עליו עדים שבמזיד נשבע כגון שבאו עדים ואמר[ו] כמה פעמים הורה שאסר לישבע על דבר שוא מושבע עליו מהר סיני הרי זה חייב מלקות. אלא מי שנשבע שיעשה מצוה וא[ף] ע[ל] פ[י] שהוא מושבע לעשותה מהר סיני הרי זה פטור שנאמר [תהלים קי"ט] נשבעתי ואקיימה. אבל בנדרי[ם] צד חמור, דתניא [נדרים ט"ז ע"א] חומר בנדרים מבשבועות וכו' כגון האומר אם לא אעשה סוכה אני נותן זה(ו)ב לצדקה א[ף] ע[ל] פי (שאוה) [שהוא] עושה סוכה חייב לתת זה(ו)ב לצדקה.
<h2>דף כב.</h2>
שאילה לפני אדונינו, ראובן אירס בת שמעון ולא כנסה ולאחר שמנה (שנים) [ימים] (נכנסו) [הלשינו] בעלי לשון הרע בין ראובן לשמעון עד שנפלה קטטה ביניהם. ועמד שמעון בבית הכנסת ונשבע ברבים ככה, כאפי בהדה אלא תיראה וכמן אנן להא וכמן נזלת עליה, אך הדין ראובן לא כאן לי בכמאן אברא. ועתה שמעון נתחרט, וראובן מתאנח ובוכה ומבקשין מלפני אדונינו שילמד[נ]ו אם יש (טעם) [דרך] להתרת שבועתו של שמעון, בפתחי נדרים והתרת נדרים אשר לימד אדונינו אותנו בתלמוד. יצוה אדונינו לפרש לנו טעמו בדבר זה ועצתו הטובה כי שכר גדול יש לו, כי אנו צריכים ללמד טעם השבועה הזאת. ואם יש תקנה לדבר זה, ילמד אדונינו לעבדיו. שאילה זו יצאה לפנינו לשער ישיבה של גולה לבית דינו של אדוננו אהרן הכהן ראש ישיבה גאון יעקב, חמוד אדונינו יוסף, וצונו וקראו אותה לפנינו, ותמהני בקריאת הסופרים את המעשה הזה והשאילה הזאת לפנינו תימה גדול, מפני כי אם ראובן אירס את בת שמעון וקדשה בפני עדים נעשה ראובן חתן שמעון, ואפילו בעל כרחו שלא בטובתו, וצריכה ממנו גט, ואין יכול שמעון לכופו ונהי' שמעון במתכוין להשבע שבועה, כל שכן שממשמע שאילה זאת יודע שבת שמעון בוגרת היא וכדומה שיש לה יותר משתים עשרה שנה ויום א' והלכה רווחת בישראל כיון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה. ואם האירוס בדברים בעלמא היה בלא קידוש והרי היא בוגרת ואף להשבע שבועת שוא נתכוין מפני שאין (לה) [לו] בה רשות. ואם קידשה הוא וקיבל קידושיה לאחר שבגרה אינה מקודשת ואינה צריכה גט כל עיקר, מפני שכששנינו האב זכה בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה, ושלשה אלו קיימא לן דבנערה ובקטנה עסקינן. ואפי[לו] כשהאמינו רבותינו ז[כרונם] ל[ברכה] אמרו האב כי קידש את בתו לא האמינוהו אלא בזמן שהיא עוד קטנה אבל אם הגדילה אינו נאמן. וכמו ששנינו [קידושין ס"ד ע"א] קידשתי את בתי קטנה קדשתיה וגירשתיה כשהיא (והרי היא קטנ[ה] קדשתיה וגרשתיה כשהיא) קטנה כיון שבשעת אומרו היא גדולה אינו נאמן מפני שכיון שבגרה אין לו בה רשות לא לקדש ולא לקבל גט ולא להפר נדר ואינו זוכה לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפר[ת] נדריה ולאכל פירותיה ונכסיה שירשה מבית אמה. ואם בשעה שנתכוין שמעון זה להשבע בדברים הללו הבת קטנה או נערה הייתה, אילו נשבע שבועה חמורה שחייב עליה היינו מודים בדבר שימתין ראובן עד שתיבגר ותינשא לו בהיתר גמור כשתצא מרשות אביה אפילו שלא ברצון אביה, מפני שלמדנו מהגאונים בקיאין ששימשנום שאין לנו התרת נדרים בזמן הזה ולא לפתוח בהן פתח להקל שאין דורנו זכאי לכך. וכך (השיא) [השיב] מר בר רב נחשון גאון ז"ל לבני מערב אבל במעשה הזה אין דבר שמעון זה שאמר כגון שבועה ברבים בנדרי הבאי ונדרי אבאי, מפני שאם שמעון זה שאומר מצות ה' וחוקי התורה היא לעולם ועד אינו כופר לא בתורה ולא בנותנה ולא בנתינת על ידו. וכמו שלימדנו רבותי[נו] אשר שימשנום בפירוש [במדבר ט"ז] אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני. כי הפסוק הזה ידרש לכמה טעמים, יש לומר כי ברוב חכמתו של משה רבינו ז"ל נשבע על דבר שאינו בידו ואין לו רשות עליו, שאין להרהר אחר מדותיו של הק[דוש] ב[רוך] ה[וא], ויש רשע מאריך ברעתו ואין להרהר, וכמו שאמ[ר] הק[דוש] ב[רוך] ה[וא] לאיוב תשובות [איוב י'] הודיעני על מה תריביני, [שם ל"ח] על מה אדניה הוטבעו וגו' [שם] אי זה הדרך יחלק אור וגו' [שם] אי זה הדרך ישכון אור וגו'. ללמדו כי אין לבני אדם לדרוש ולהרהר אחר מידותיו של הק[דוש] ב[רוך] ה[וא] הגדולים כל שכן הקטנים ראוי לו שלא בא לעולם. לפי[כך] אמר משה, לא ה' שלחני, ואלו מת קרח כמות כל האדם לא בטלה שליחתו של משה וכי ה' שלחו, לפיכך נאמר כי אין זה שבועה. ויש לומר כי משה ברוח הקדש דבר בדבר הזה כי ידע כי לא ימותון קרח ועדתו כמות כל האדם וא[ף] ע[ל] פ[י] כ[ן] נהג בעצמו דרך כבוד, ואמר דבר שאי אפשר לו להיות לעולם, והאיך תעלה על דעת ישראל כי לא ה' שלחו וכולם ראו משה ידבר והאלהים יעננו בקול הלכך אין דנין מדבר שאי אפשר לו להיות. ויש לומר כי הגיע משה בדבר הזה לסוף הטעמים ואמר שאם לא יתברר בדבר זה נבואתי יש לקרח ועדתו (לכזבזיני) [לכזביני] ולומר, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשא[ו] על קהל ה' לפיכך, וראה כל העם את עמוד וגו'. הלכך אם תאמר כי אמר שמעון כי לכן נתכוונתי, לאמר דברתי להגיע עד סוף הטעמא ולשבועה נתכוונתי א[ף] ע[ל] פי שאין בנו כח ואין בדורינו זכאין לדקדק אחר כוונתם וגמר דעתם ולומר לחכם כאמור להתיר ולפתח ולהקל יש לנו ללמד ממעשה בני בנימין אשר אמרו בני ישראל [שופטים כ"א] איש ממנו לא יתן בתו לבנימין ואמר[ו] רבו[תינו], ממנו ולא מבנינו. לפיכך יש לשמעון פתח שלא למחות על בתו אם עדיין נערה היא ותלך ותינשא לראובן הואיל ונתקדשה לו כמו שאמרו רבותינו [קידושין מ"ו ע"א] נתקדשה [שלא] לדעת אביה (בן) [בין] היא ואבוה יכולין למחות. ומסקינן אביה ולא היא דצריכה קידושין לדעת אביה, מפני שמצאנו לרבותינו תקנה גדולה כמות המעשה הזה אפי[לו] בנדר גמור כמו ששנינו [נדרים מ"ג ע"א] לעניין המודר הנאה מחבירו היה ביתו לבנות גדירו (לגדות) [לגדור] שדה לקצור הולך אצל הפועלים ואומר איש [פלוני] מודר ממני הנאה ואינו יודע מה אעשה והן עושין עמו ובאין ונוטלין שכרן מזה. לפיכך מותר לשמעון לרמז ברמז הזה לזקנים בשביל בתו שלא לחלוק בינה לבין מי שארסה. והזקנים נכנסים ביניהם ומשיאין אותה לראובן ארוסה. הלכך יקבצו הזקני[ם] ויקראו תשובת השאילה הזאת ויעמדו על עניינה יאות ויעשו כפי שפירשנו בה, ואם יסתפק להם דבר יכתבו וישלחו לפנינו למען נצוום להשיבם כדת וכהלכה וילכו בדרכי יושר וארח סלולה כי כן דרך האמת והצדק בעם ה' ונחלתו וסגולתו ואין לנטות ממנו ימין ושמאל.
וששאלתם נדר שיש בו שבועה יש לו היתר אי לא. כך אמר רב יהודאי גאון ז[כרונו] ל[ברכה], דאנו אין בנו כח ואין אנו יודעין לפתוח פתח לשבועה להיתירה. ודקאמר[ינן] אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי פתח ליה רבן גמליאל בההיא שעתא (שבועה) [יש בוטה] כמדקרו[ת] חרב ולשון חכמים [מרפה], עכשיו אין בנו (כח) [חכמים] לרפות וכ[ל] ש[כן שאין אנו] שונים משנה דנדרים ואין יכולין לעמוד על [הלכות] מחילת שבועה.
<h2>דף לח.</h2>
והאיש משה ענו מאוד, ענו כתיב (בכה) [בלא] יו"ד. על שם, ענו בי נגד ה'. כמו שמצינו בשמואל הרמתי שאמר, הנני ענו בי נגד ה'. (וב"ו) [וכו']. כך אמ[ר] הק[דוש] ב[רוך] ה[וא] לאהרן ומרים, בשעה שדברו על משה במעשה הכושית, שהיו אומ[רין] משה אחינו בעבור מה פירש מאשתו מפריי[ה] ורבייה, והק[דוש] ב[רוך] ה[וא] צוהו, הלא גם בנו דיבר ולא פירשנו מפרייה ורבייה, ושלא ברצון הבורא הוא עושה דבר זה. ואמר הקדוש ברוך הוא, האיש משה ענו מאוד, אי זהו דבר עשה שלא ברצוני, ואף כאן יכולים אתה לומה שעשה שלא ברצוני על כן חסר י' בענו.
<h2>דף לט:</h2>
אם בריאה יברא ה', אם בריאה הרי טוב ואם לאו יברא ה'. והלא אין כל חדש תחת השמש, אלא אמר משה בעניין זה לפני המקום. אמר לפניו רבוני הבטיחני תחלה מקודם לכן שתעשה בשבילי פי הארץ. דכתיב, הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו וגו' זה פתיחת הארץ. נאמר כאן בריאה ונאמר להלן בריאה. מה בריאה האמור כאן פתיחת הארץ, אף בריאה האמור להלן פתיחת הארץ.
